עברית  |  English  |  Arabic  |  Deutsch  |  Greek  |  Hungarian  |  
דף הבית >> עיתונות  >> מציאות נושכת
 

צביקה ולוך, אוגוסט 2003 קפריסין.
צילום: George  Pallikaras



 

 Cyprus Film Festival 2007


"ראיתי נכים יושבים על כסאות גלגלים, מכדררים וקולעים לסל. חשבתי לעצמי שזה מאוד קשה ושזה יכול להיות כל אחד מאיתנו שם בכסא"

מציאות נושכת
לפני שמונה שנים החליט הבמאי צביקה ולוך מגבעתיים לתעד בסרטיו הדוקומטריים מקרים אנושיים קשים. הוא ליווה ילד שנפגע בתאונת דרכים, חולה לב שהוטס לארץ לצורך השתלה והעביר שעות צילום ארוכות בחדרי ניתוח. לפני שנה, תוך כדי התהליך, הוא חלה בסרטן ועבר לצד השני של המצלמה. היום אחרי שהבריא הוא יודע: "המפגש הזה עזר לי להיכנס לפרופורציות"
מקומי גינת בן-דר. צילומים: ריאן
ברגע מטלטל ואירוני אחד, שהפך לאחד הרגעים הקשים בחיו, הושלך הבמאי, צביקה ולוך מגבעתיים אל מול עדשת המצלמה שלו עצמו. שמונה שנים עבד על סדרת הטלוויזיה הדוקומנטריית "רגעים בחיים".
הוא ליווה ילד בן שמונה מלוד שנפגע קשה מאוד בראשו בתאונת דרכים, חולה לב קפריסאי שהוטס במבצע מטורף להשתלה בישראל, נער בן 16 שמסתם הוחלף בליבו ומצבו התדרדר עד שנפטר וילדה מתוקה בת ארבע שהגיעה מקפריסין עם כל משפחתה בשל פרכוסים.
הוא ליווה איברים שנשלחו מקפריסין להשתלה בבית החולים בארץ ובמקרה אחר נסע עם שני רופאים עד סין. הוא העביר עשרות שעות צילום בתוך חדרי-ניתוח, קולט במצלמתו מראות אליהם מורגל רק הצוות הרפואי ומתעד משפחות ברגעים הדרמטיים ביותר בחייהם ובחיי יקיריהם.
בכל אותם רגעים הוא צפה מהצד, עד לפני כשנה כשהקערה התהפכה על פיה, למרבה האירוניה, תוך כדי הצילומים חלה ולוך עצמו במחלת הסרטן ובפעם הראשונה בחיו עבר לצד הקדמי של המצלמה.
סצנה ראשונה
("במקרה הגעתי לסיפורים קשים")
הכל החל בשנת 1988 כשאביו חלה במחלת לב ואושפז לתקופות ארוכות בבית החולים "שיבא" בתל השומר. ולוך, רווק שמתפרנס כצלם-במאי לפרסומות וגם מצלם בתוכנית "פספוסים", נחשף לעולם שכולו דרמות, מסוג הפחות מצחיק.
"תוך כדי השהייה במחיצת אבי ראיתי את בית החולים, כמו תמיד דרך העיניים שלי, כסרט", הוא מספר, "פתאום הייתי חשוף להמון סיפורים אנושיים, רציתי ליצור.פניתי להנהלת בית החולים בבקשה לצלם בלי לדעת לאן אני הולך. בית החולים נתן לי אישור לעשות הכל, לא ליוו אותי, ונתנו לי לגדול עם הפרוייקט הזה".
כך הגיע ולוך לדפי. נערה יפה וכובשת, חולת סיסטיק פיברוזיס, שחיכתה במשך אחד עשר חודשים לתרומת ריאות. בסרטו "דפי- סיפור אמיתי" (2000) עקב ולוך אחר הציפייה הבלתי אפשרית להשתלה ואחר הגעת התרומה המיוחלת שלוותה באושר גדול בבית משפחתה מצד אחד, ובעצב כבד בבית משפחת התורם, חייל שנהרג בתאונת דרכים.
 הסרט, ששודר בערוץ 1, זכה לרייטינג גבוה ולביקורת אוהדת, ואחרי שידורו נרשם זינוק שיא בתרומת אברים במדינת ישראל. "אחרי שסיימתי לערוך את הסרט על דפי, רונית פופר, חברה טובה שלי, ביקשה ממני להגיע ל"ספיבק", מועדון לנכים ברמת-גן, הוא נזכר".
 "יום אחד באתי ונכנסתי לאולם ספורט. ראיתי נכים יושבים על כסאות גלגלים, מכדררים וקולעים לסל. חשבתי לעצמי שזה מאוד קשה ושזה יכול להיות כל אחד מאיתנו שם בכסא. ניגש אלי בחור בשם חיים לב, הושיט לי את היד והזמין אותי לצפות בו. הפתיחות שלו ושיתוף הפעולה שלו השאירו אותי עם הסיפור וליוויתי אותו שנתיים".
 כך נולד הסרט "חיים לב" – סיפורו של אלוף עולם", שמציג את ההתמודדות של לב עם הנכות, ונצחונותיו בתחרויות טניס בינלאומיות, וסיפור האהבה שלו עם שרון, "השבוע חגגנו לו יום הולדת 34, ויש להם בת ובן מקסימים ומערכת יחסים אוהבת. את מסתכלת על אדם כזה שבתחילת דרכו החיים שלו נדפקו בגלל ניתוח כושל והוא אדם שקל ונעים להיות במחיצתו, מאוד חזק".

הבחירה בסוג כזה של נושאים באה מתוך משיכה אישית לדבר או רק כי אלה "סיפורים טובים" לבמאי?

 
"זה לגמרי במקרה שהגעתי לסיפורים קשים. אבל מתוך בחירה נשארתי בהם. הסיפור האנושי מנצח. מטבעי אני אדם סקרן, ההתמודדויות שאנשים הרשו לי לקחת חלק בהן הן כאלה שמן הסתם אנחנו לא חשופים אליהן.
 "אם לא הייתי יכול להתחבר לדמויות ברמה כזו שאוכל ללוות אותן לאורך זמן לא הייתי יכול להתמיד. את חיים ליוויתי שנתיים. יש שם סצנה באמבטיה. סצנה מאוד קשה לצילום עבורי מבחינה אישית, הרגשתי שאני חודר לפרטיות כשלא הייתי בטוח שמותר לי. אני חושב שזה הביא לצופה הצצה שונה לתוך עולמו של הנכה. כמה הפעולות הקלות עבורנו קשות עבורו".

סצנה שנייה
("המצלמה הופכת להיות חבר")
 במהלך הצילומים נאלץ ולוך להתמודד גם עם רגעים לא קלים, וכאלה היו לא מעט. בסרט של דפי, לדוגמא, יש סצנה בה רואים ממש את תהליך השתלת הריאה, במהלכו הריאה השלמה מונחת כל כף ידו של הרופא לעיני המצלמה.

 איך העזת לעמוד כך בחדר ניתוח?

 "בהתחלה באמת פחדתי מזה שלא אוכל לעמוד בחדר ניתוח אבל למדתי להתנהל שם. כשאתה רואה את הדברים דרך עדשת המצלמה זה קצת מקל עליך את המעמד. זה לא דבר קל להיות בחדר ניתוח, זה לא דבר קל לצאת אל המשפחה שמנסה לדלות ממך אינפורמציה.
 "כבר בתחילת התהליך יש הסכם עם המשפחה שכל העדויות הרפואיות יישמעו רק מהצוות הרפואי, אתה מקבל אינפורמציה וחייב לשמור על גבולות אחרת אתה מאבד את הזהות שלך".

איך הייתה ההרגשה להיות כל הזמן בסביבה הזו?

 "להבדיל מרופא או אחות שעוברים איזו הכנה, אני לא רק נשאב אלא לוקח את הדברים איתי הביתה. אני מרגיש שאני מקבל מעבר לסיפור הגדול גם אנשים גדולים. למזלי, אני עובד עם עורכים שיודעים לעזור לי לסנן את הטפל והעיקר כך שאני נותן לעצמי את המקום לזכור שאני עושה סרט ומביא את הסיפור בצורה טלוויזיונית. בזמן העשייה יש מעט מאוד מחסומים. עם המצלמה על הכתף מותר לך הכל אחרת אתה לא מביא לצופה את מה שנשלחת לעשות". 

 נוכחות המצלמה משנה לדעתך משהו בהתנהלות החיים של המצולמים?

 "אני חושב שכן. אבל הנוכחות הארוכה לצד המצלמה מביאה את המצולמים לכך שהמצלמה הופכת לחלק מהסביבה שלהם. אותו אדם מצלם אותם כל הזמן. בשלב מסויים הם מתרגלים. אני חושב שבאיזשהו מקום המלמה הפכה להיות חבר של המצולמים ומהווה גם מקום לפורקן".

 ואנשים מוכנים להיחשף כך בפניך?

 "זה לא שלב קל להציג את עצמך ולבקש. יש חשדנות בהתחלה. שרון, חברה של חיים, לא רצתה בהתחלה להצטלם אבל גם היא בסוף נפתחה למצלמה".

   היו לך סיטואציות שהרגשת שאתה תקוע?

 "היה מקרה עם ילד בן 16 שליוויתי אותו לניתוח להחלפת מסתם בלב. הניתוח הסתבך, לא בגלל שהרופא עשה משהו לא בסדר אלא כי זה דבר שקורה. היה לי מאוד קשה. אני יודע לאיזו בשורה המשפחה ממתינה בחוץ והולכת להיות בשורה קשה. כשהרופא נתן את הבשורה הקשה והחל להכין את ההורים למצב שעלול להיווצר אסון הערכתי את ההתנהלות של המנתח שאמר לי לפני כן 'בוא נלך לדבר עם המשפחה'. אם הוא לא היה אומר לי את המשפט הזה לא הייתי מעז.
 "זה ניתוח שנמשך 18 שעות, הילד עבר למצב שבו הוא מועמד להשתלת לב והוא נפטר בעודו ממתין ללב. אני אנושי ובוודאי לא רציתי שכך זה ייגמר. ואז שאלתי את עצמי: 'מה אני עושה עכשיו? משדר או לא?' ניגשתי אל ההורים שנתנו לי להרגיש כחלק מהמשפחה והם אמרו לי שהם סומכים על החלטתי. אני רואה בזה מעבר לסיפור גם קידום מודעות לתרומת איברים".


צביקה ולוך בתקופת המחלה. צילום: זהבה שילון


"להבדיל מרופא או אחות שעוברים איזו הכנה, אתה לא רק נשאב אלא לוקח את הדברים איתך הביתה. אני מרגיש שאני מקבל מעבר לסיפור הגדול גם אנשים גדולים"


צביקה ולוך צילום: ריאן



"הדבר היחיד שאמרתי לאחיין שלי ירון היה: 'אתה יודע איפה כל חומרי הגלם. אם יום אחד לא אהיה פה אתה יודע איך לסיים את העבודה"
 

סצנה שלישית
("הבנתי שחיי השתנו")
ובעשייה הדוקומנטריית המציאות עולה על כל דימיון, לפחות כך במקרה של ולוך. באמצע הצילומים, כאילו החליט במאי ציני על תפנית דרמטית, הפך הבמאי לחלק מהסרט של עצמו. ולוך: "לפני שנה וחצי התחלתי להרגיש לא טוב, חום גבוה, הזעות נוראיות. הכוחות שלי הלכו. ניגשתי לרופאה ואמרתי לה: 'בסוף תגידי לי שיש לי סרטן'. "היא עשתה לי בדיקות ואחרי שבועיים הודיעה לי שזו חזרת ושזה עובר. המשכתי להרגיש רע וקיבל אותי רופא משפחה שהחליף את הרופאה שיצאה לחופשת לידה. הוא הפנה אותי לרופא אף-אוזן-גרון ששלח אותי לעשות ביופסיה.
 "למרות הבקשה שלו, רופא המשפחה אמר: 'יש לך חזרת ובשביל זה לא צריך להוריד את הראש'. שמח חזרתי הביתה. אבל המשכתי להרגיש לא טוב. חזרתי לרופא במחשבה לקחת אנטיביוטיקה אבל הוא אמר שאני צריך ללכת למיון מיד.
 "מרוב פחד לא שאלתי מה זה. עשיתי ביופסיה ואחרי שבועיים אמרו לי להגיע למחלקה ההמטולוגית. בבית החולים הרופא אמר: 'יש לך סרטן והוא ממאיר'. הייתי בהלם. מצאתי את עצמי משוטט בקניון גבעתיים. ראיתי דברים יפים ולא רציתי לקנות כלום. חשבתי לעצמי: מהיום אני לא צריך לקנות יותר כלום, הבנתי שחיי השתנו".
 אצל ולוך התגלה סרטן הלימפה ברמת חומרה הגבוהה ביותר. שבוע לאחר שהתבשר על המחלה אושפז בבית החולים לאחר שהתברר שריאה אחת שלו קרסה ומח העצם נהרס.

 באותם רגעים, התחברת למקרים של גיבורי הסרטים שלך?

 
"זה שונה כשזה הבשר שלך, אבל מאוד ייתכן שכן. אין ספק שכשהסתכלתי על חיים, שבגיל 16 חיו השתנו לחלוטין והוא הרים את עצמו, אמרתי לעצמי שאם הוא יכול כנראה שגם אני יכול. זה כל היופי של הסרטים האלה. המפגש שלי עם אנשים שמתמודדים עם מציאות פיזית קשה עזר לי להיכנס לפרופורציות.
 "כשאתה רואה אנשים שנמצאים במצוקה נוראית מרימים את עצמם זה נותן כוח. ובנוסף, ההיכרות שלי עם המקום עזרה לי להתנהל בתוך בית החולים".

 ומתי הגיע הרגע שהפנת את המצלמה אל עצמך?

 
"אני כל החיים חי סביב תיעוד. המצלמה באיזשהו מקום הופכת להיות חבר שלך. הרגשתי שזה נכון לסדרה ובעצם קבלתי מצולם חדש. הייתי עם שיער ארוך אז, רונית פופר הביאה חברה שלה שהיא מעצבת שיער כי עמדתי לקבל את הכימו הראשון ובחרתי לדרג את המעבר ולא לעבור שוק נוראי. כל המשפחה באה עם מצלמת וידיאו ותיעדה את התספורת".

 התייחסת לעצמך כמו אל כל מצולם אחר שלך?

 "הלכתי עם זה לגמרי. עם כל הבדיקות בתוך התהליך הכימותרפי. השתלת מח עצם זה לא משהו כמו ניתוח. זה הכל דרך הוריד. מבחינה קולנועית זה לא משהו מעניין. אבל הייתה חשיפה בבית החולים ללא כל עכבות, כמו שדרשתי מהמצולמים – גם עבורי לא שמתי גבולות".

 וחשבת גם על מצב שבו אין הפי אנד?

 
"הדבר היחיד שאמרתי לאחיין שלי ירון היה: 'אתה יודע איפה כל חומרי הגלם. אם יום אחד לא אהיה פה אתה יודע איך לסיים את העבודה". ידעתי שאני הולך לעבור תהליך קשה מאוד".
 "יום לפני שהשתחררתי מהשתלת מח עצם אמרתי לרופא: 'אם אתם משחררים אותי זה סימן שאני ניצחתי את הסרטן'. הוא חייך ואמר: 'הרפואה המערבית מגדירה ניצחון אחרי חמש שנים של הפוגה'. חייכתי אליו בחזרה ואמרתי: 'אתה יכול להבטיח לי שבעוד חמש שנים אתה איתנו'? זאת התפיסה שבחרתי לאמץ על מנת להקל על עצמי".

 אתה אדם אופטימי?

 
"מאוד. אחד הדברים ששבו אותי אצל חיים זו האופטימיות. אצל דפי האופטימיות צעקה. גם במקרה שלי לא ראיתי שום אפשרות מעבר לניצחון".
 

Go Back  Print  Send Page