עברית  |  English  |  Arabic  |  Deutsch  |  Greek  |  Hungarian  |  
דף הבית >> עיתונות  >> גיבור מזדמן
 


הטוויסט האכזרי ששינה את הסדרה ואת חיו צילום: יוסי אלוני

 


צביקה ולוך " מקווה שהיא לא הולכת להרוס לי את המסיבה". צילום: יוסי אלוני

 

גיבור מזדמן
ליטל בית יוסף "מעריב" מוסף תרבות 14.11.2008
 
צביקה ולוך היה עסוק בצילומי סדרה תיעודית על בתי חולים, כשלפתע גילה שהוא חולה בסרטן הלימפה. ההחלטה שלו הייתה מיידית: להוסיף עוד גיבור לצילומים – הוא עצמו. התוצאה היא הסדרה "רגעים בחיים" (ערוץ 1), וחייו החדשים של ולוך. "הסדרה הזאת פשוט הצילה אותי", הוא קובע שלוש שנים אחרי שהחלים.
 
 
בית חולים נחשב לבניין עגמומי וטראומתי, שנראה בסדר רק אם קטרין הייגל דומעת ברקע. באמת, אין הרבה דברים מדכדכים יותר משמורת האינפוזיות הדוממת הזאת. גם במאי סרטי התעודה, צביקה ולוך, חשב ככה. שנים שהדוקטור היחיד שפגש הוא ד"ר פישר, וגם זה רק כי היה לו שיער ארוך. אבל אז חלה אביו במחלת לב. "גרתי איתו בטיפול נמרץ, ימים ולילות", מגולל ולוך, "אתה מסתובב בבית חולים, ואתה מדבר עם משפחות, ומברר קצת על המחלה שיש לאבא שלך, ואתה מגלה סיפורי גבורה וסיפורים קשים. בורא עולם מנסה אותנו. אז אמרתי, מה יכול להיות יותר נחמד מסדרה על זה"?.
 
טוב, יש כמה דברים יותר נחמדים. נניח, החמאס. אבל בסיטואציות קיצוניות, כך אומרים, יש למוח האנושי יכולת להתנחם אפילו בדברים המחרידים ביותר. זווית הראייה החדשה של ולוך הובילה ליצירת סרטים דוקומנטריים דוגמת "דפי-סיפור אמיתי", שעוקב אחר נערה חולת סיסטיק פיברוזיס, ו"חיים לב, סיפורו של אלוף עולם", המתעד את חיו של אלוף העולם בטניס נכים - שניהם שודרו בערוץ הראשון וזכו לביקורות אוהדות. עד אז הוא עבד בעיקר בפרסומות ובתוכנית "פספוסים" של גיסו יגאל שילון. כשנגלו בפניו סודות הפרוזדורים הסטריליים, הפך ולוך ממפיק, במאי וצלם במשקל נוצה, ליוצא מוערך.
 
בסדרה החדשה שלו "רגעים בחיים" שזורים סיפורים רבים מהשטח שמגרד את המוות, כולם לוקטו בבית החולים שיבא במשך שמונה שנים. ביניהם, נערה בת 16 שיש לה חור בלב, ילד בן שבע שנפגע בראשו בתאונת דרכים, חולה מקפריסין במרדף אחרי תרומת לב. ולוך לא חס על הצופים שלו, הוא משקיף במצלמתו על כל הגרורות של הכאב המשתק הכרוך במילה "אנטומיה". איברי גוף מדממים, חדרי ניתוח נעולים, בני משפחה חסרי אונים, דבר לא נחסך מהעינית האמיצה והבלתי מתפשרת שלו. כל כך לא מתפשרת , שבמהלך הסדרה חלה ולוך עצמו במחלת הסרטן. באותו הרגע, לא רק שהמציאות עלתה אפילו על המציאות, ולוך התבונן באותן המראות מלמטה למעלה במקום מהצד וידע: יש עוד סיפור לסדרה.
 
שלוש שנים וחודשים מאז החלים. צביקה ולוך, 51, קבור בחדר עריכה. לא רע, לאחר שלא מזמן נעשו בסביבתו התערבויות על הזמן שנשאר לו, כשהלארג' מכולם נתן 60 יום. "הסדרה הזאת הצילה אותי", אני אסגור מעגל שישחרר אותי".
 
את היום שבו נפתח המעגל הזה זוכר ולוך היטב. "ניגשתי לסמנכ"ל שיבא דאז והצגתי בפניו את הרעיון". הוא מספר. "הסברתי לו שאני רוצה להיכנס לחדרי ניתוח, ושאני בעיקר רוצה לדבר עם הצוות הרפואי בשפת הדיוטות. בסיפור של אבא שלי למדתי איך יכולים לנפנף אותי בתוך שנייה, במונחים רפואיים שייקח לי כמה ימים להבין אותם. ופה, כשנשאבתי לתוך העולם הזה שנקרא "גוף האדם", הרגשתי שאני גדל אל תוך עולם מרתק. מי שיצפה בסדרה הזאת יגלה התמודדויות אנושיות של אנשים בסיטואציות שכולנו יכולים למצוא את עצמנו בהן בכל רגע נתון".
 
אבל מי שיצפה בסדרה הזאת לא יאבד את החשק לחיות?
 
"אני לא חושב. הייתי רוצה שהוא ייקח את היכולת לא לוותר. החיים הם לא רק הפי אנד. אז למה צריך להראות את זה בטלוויזיה? כי יכול להיות שאם יום אחד אנחנו ניתקל בסיטואציה הזאת, יהיו לנו כלים להתמודד איתה".
 
במפתיע, למעט שתי משפחות, כולן הסכימו מיד להצטלם. "אחד הקטעים הקשים בעבודה היה לבקש רשות מהמשפחות", מסביר ולוך, "כשדברים הולכים נהדר אז כולם שמחים ויש אופוריה, אבל מה קורה כשמשהו משתבש, כמו שקרה עם אחד המצולמים? לא סילקו לי את המצלמה, מי שהיה לו קושי לצלם זה אני. אתה רואה את הטרגדיה, ילד עלול ללכת מהעולם הזה ואתה לא חושב על סרט, אתה לא חושב על כלום. אבל המשפחה שמחה שיש לה תיעוד, כי זו איזושהי הנצחה".
 
ולוך, טיפוס טוטאלי, מצא את עצמו מעתיק את חיו לבית החולים, הכל מאחורי עינית מגוננת בשחור-לבן, "זה משהו שלא יכולתי להתנתק ממנו, אבל גם לא יכולתי לשתף אחרים", הוא אומר, "הרבה פעמים הסתכלו עלי עליי כאדם הזוי, רק אני הבנתי על מה דיברתי. בתקשורת שומעים שאנשים מתאמצים להרוג אחד את השני, ובבית חולים אנשים עושים מאמצים אדירים בשביל להציל אחד את השני. התחברתי למצוקה למצוקות, וכשבאתי בערב הביתה אף אחד לא רצה לשמוע אותי. אני בחרתי ללוות את אבא שלי מלכתחילה, אבל זה גם דפק לי את הקריירה. לא עבדתי כמה שנים למעט העבודה על הסדרה. שנאתי את כל העולם, הלכתי כבוי, אבל עשיתי משהו".
 
אז זה מה שהמשפחות הכואבות ההן נתנו לך, משמעות?
 
"כן, בנראה. המציאות שחוויתי סביב המצולמים שלי עזרה לי לשמור על פרופורציות בחיים. זכיתי במשפחות. אתה עובר איתן חוויות מיוחדות מאוד, לעולם לא תהיו אנשים זרים. ויותר מכל, ההתעסקות עם הסדרה הזאת הכינה אותי למחלה שלי".
 
הטוויסט האכזרי ששינה את הסדרה ואת חיו, שזה בעצם אותו הדבר אצל ולוך, הגיע כשגילה שהוא חולה בסרטן בלוטות הלימפה בדרגה ארבע, דרגת החומרה הגבוהה ביותר, "הרגשתי חלש מאוד", הוא מספר, "ואז התחלתי להתעורר שטוף זיעה בלילות, ברמות שצריך להחליף סדינים פעמיים בלילה. היה לי חום גבוה, הבלוטות שלי התנפחו ברמה שכמעט נחנקתי, והתחלתי להצטמרר, בלי קשר למזג האוויר".
 
מקץ שלושה שבועות ניגש ולוך לקופת חולים, שם הימרו שזאת מחלת הנשיקה ואחר כך חזרת. שום סרטן. עד שבוקר אחד הוא השכים עם גוש של איטונג בגרון. שבוע אחרי הוא התייצב, מאובן לחלוטין, מול המשפט הכי מבעית ברפואית: "אין לי בשורה טובה", "אני חושב שהייתי נטול הבעה", הוא משחזר.
"הרגשתי שאכלתי אותה. מה שלא יהיה, אכלתי אותה. אז הלכתי לקניון והרגשתי נורא. ראיתי את כל החנויות והרגשתי שאני לא רוצה כלום בחיים. היחיד שסיפרתי לו זה הפקיד ממס הכנסה. אמרתי לו "הרגע קבלתי הודעה שאני חולה סרטן, אז סליחה, אבל זה לא נורא מעניין אותי, וניתקתי".
 
לא האשמת את עצמך? שנים שאתה מתעד אנשים שצועדים ליד המוות, ופתאום זה קורה לך.
 
"לרגע לא. איפה אני אשם? מלהסתובב בבית חולים אתה יכול לחטוף סרטן? זה נורא מתבקש לעשות את ההקשר הזה, אבל אם נחשוב על זה לרגע, זה גורל. וזה גם לא סרטן שקשור בסיגריות, מה שקצת שימח אותי, כי סיגריות זו החולשה שלי, לרגע לא חשבתי למה זה קרה, רציתי להיות בריא. ולמעט הסדרה, הרגשתי שכל מה שרציתי לעשות, הצלחתי. נכון שאין לי משפחה, אבל בכלל לא חשבתי על זה, להפך. אולי אפילו שמחתי שאני לא גורם סבל לעוד אנשים".
 
כשגזם את שערו הארוך לקראת הכימותרפיה, החליט להפוך לחלק מהסדרה. "אחותי שאלה אם זה בסדר לצלם אותי, ויצרנו מזה אישיו", הוא מספר. "הסדרה העסיקה את המחשבות שלי, כי להיות חולה זה בעיקר משעמם. וכשלא חשבתי על הסדרה, חשבתי על אפשרות שאני לא אנצח את המחלה. מצאתי מקום בשוויץ שעושה המתות חסד, משאירים אותך לבד בחדר ואתה מרעיל את עצמך. חשבתי שזה דבר מדהים. למרות שזה נגד הטבע הרגשתי שאני לא רוצה לחיות בסבל שמוביל לשום מקום. היצירה בשבילי היא סוג של תרופה.
 
כבר לא צריך שעון
 
זה נמשך שנה. הוא נהיה צהוב. ואז אפור, ואז אוףף וויט ואז נשרו לו הגבות, הוא עבר טיפולי כימותרפיה, השתלת מח עצם, קריסת ריאה ויום אחד, מבעד לשרעפי המורפיום, החלה לבקר אותו דמות משונה. "היא הייתה לבושה במין גלבייה צבעונית, ואני לא יודע אם היא הייתה איש או אישה, אבל אף פעם היא לא הפחידה אותי. היא לא דיברה אליי, רק עמדה ליד המיטה. ואחרי ששפשפתי הרבה את העיניים, היא נעלמה. אחר כך הפסקתי לשפשף את העיניים כדי לבחון אותה, והיא נעלמה לי. אני עדיין מחכה שהיא תחזור. כשאני חושב עליה, זאת דמות ששומרת עליי".
 
מאז חלה, הפסיק ולוך לענוד שעון. אין משמעות לזמן בבית חולים, המחוגים נעים אחרת, התרופות גורמות לימים להפוך ללילות. "אני יודע שהמחלה שלי יכולה לחזור", והוא מתרפק על מילותיו באיטיות, כמעט בלחישה. "אחת לארבעה חודשים אני פותח את הדלת אצל הרופאה שלי לביקורת, ומקווה שהיא לא הולכת להרוס לי את המסיבה. אבל המחלה גם חיברה אותי לעצמי. למדתי להעיז לבקש עזרה. היה עצוב לרגע, כשאנשים ברחו מימני כאילו זה מדבק, כשפגשתי מכר, הושטתי יד לשלום והוא נרתע, אבל למדתי להדחיק. אני לא רוצה היום פחות כי חליתי, אני עדיין רוצה את הפייריטייל, וזאת אחריות, להמשיך לרצות עוד. זאת חיות".
 

קישורים:
דיגניטיס - חברה המאפשרת המתות חסד בשוויץ  

 

   
   

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...